החלטה בתיק בש"פ 1538/13

          ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט זיאד הווארי) בנצרת מיום 21.2.13 במ"ת 44748-01-13 לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים

1.       כנגד העורר הוגש כתב האישום המייחס לו עבירת רצח ועבירה של החזקת סכין שלא כדין. מכתב האישום עולה כי העורר נטל חלק בקטטה שפרצה בין שתי משפחות על רקע סכסוך הנוגע לחלקת אדמה בכפר עוזייר שבגליל המערבי. בכתב האישום נטען כי כשהקטטה הייתה לקראת סיומה, שלף העורר את הסכין שהטמין מבעוד מועד בכיסו, התקרב אל המנוח, שהיה בן למשפחה היריבה, ודקר אותו בלבו. לאחר שכשלו פעולות ההחייאה, מת המנוח כתוצאה מהדקירה. העורר הכחיש תחילה כל קשר לאירוע, אך ביום 6.1.13 הודה כי ביצע את הדקירה. אולם, לטענת העורר, הדקירה התרחשה בטעות, כאשר העורר ניסה לדחוף את המנוח באמצעות היד בה אחז את הסכין, וזאת במטרה להגן על דודו בשם מוסא מפני המנוח שהתכוון להכות אותו, כך טוען העורר, באמצעות מקל סנוקר.

2.       ביום 21.2.13 הורה בית המשפט המחוזי בנצרת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בהחלטת בית המשפט נקבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. הדברים אמורים בהודיית העורר בכך שדקר את המנוח וכן בעדויות העדים ששמעו מהמנוח, שהיה שכיב מרע, כי העורר הוא שדקר אותו. זאת בנוסף להודעות שמסר עד ישיר, אחד בשם פח'רי, אשר ראה את העורר דוקר את המנוח בזמן שהמנוח נע עם מקל בידו לעבר דודו של העורר, כאשר שניהם, הדוד והמנוח, השמיעו קללות אחד כלפי השני. באשר להודעותיו של פח'רי קבע בית המשפט שלכאורה מדובר בעדות עקבית וסדורה התואמת את הממצאים האובייקטיביים בתיק. עוד צוין בהקשר זה בהחלטת בית המשפט המחוזי כי פח'רי הוא קרוב משפחה של שתי המשפחות היריבות והוא לא נטל חלק כלשהו בקטטה. בית המשפט קבע כי אמנם קיימות סתירות מסוימות בין הודעותיו של פח'רי, בפרט בנוגע לשאלה אם המנוח אחז בידו אלה, וכן בנוגע לשאלה באיזה שלב של הקטטה התרחשה הדקירה. יחד עם זאת, נקבע כי אין בסתירות אלה, בהתחשב ביתר הראיות בתיק, כדי להצביע על כרסום ראייתי המצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר.

3.       עוד קבע בית המשפט המחוזי כי קמה נגד העורר עילת מסוכנות סטטוטורית, וכי חרף העובדה שלא עומד לחובת העורר כל עבר פלילי, המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים בהם ראוי לבחון חלופת מעצר על אף שמיוחסת לנאשם עבירת רצח. זאת, בין היתר בשים לב לעובדה שהעורר הגיע לזירה מיוזמתו, בהיותו מצויד בסכין, וכן בהתחשב בכך שהדקירה היחידה אותה ביצע, לכאורה, העורר, כוונה אל לבו של המנוח. עוד ציין בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי שחרור המשיב לחלופת מעצר בנסיבות העניין עלול להוביל לפריצה מחודשת של הסכסוך בין שתי המשפחות. בנוסף נקבע כי אף אם ניתן היה להניח כי הראיות בתיק מאפשרות להרשיע את העורר בעבירת הריגה בלבד, אין בכך כדי לבטל את עילת המעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

4.       בערר טוען העורר כי אין בחומר הראיות פוטנציאל הרשעתי אשר מצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. לטענת העורר, קיימות סתירות פנימיות מהותיות בין הודעותיו השונות של פח'רי. כך, לפי הודעתו הראשונה של פח'רי, הדקירה התרחשה בעיצומה של הקטטה כשהמנוח אוחז בידו אלה. לעומת זאת, בהודעתו השנייה מסר, כך טוען העורר, כי למנוח לא הייתה אלה ביד וכי בזמן הדקירה הקטטה שככה זה מכבר. מעבר לכך, לטענת העורר, דבריו של פח'רי בהודעתו השנייה, לפיה הדקירה התרחשה לאחר סיום הקטטה, סותרים את דבריהם של עדים אובייקטיביים אחרים. בדיון שלפניי טען בא-כוח העורר, כי הודעתו הראשונה של פח'רי שנמסרה בסמוך לאירוע תואמת את גרסת העורר, לפיה עומד לו סייג של הגנה עצמית, שכן, לטענתו, הדקירה התבצעה בשל סכנה ממשית שנשקפה מהמנוח כלפי דודו של העורר, מוסא (שהוא, לטענת בא-כוח העורר, אדם מבוגר וחולה), וזאת לאור העובדה, שלפי גרסתו הראשונה של פח'רי, הדקירה התרחשה בזמן הקטטה כאשר המנוח מתקרב עם האלה בידו אל מוסא. כדי לחזק את הטענה לתחולת הסייג של הגנה עצמית, הטעים בא-כוח העורר את העובדה שהמנוח ומשפחתו הגיעו למקום האירוע במטרה לתקוף את בני משפחת העורר. לגבי מיקום הדקירה בלבו של המנוח, טען בא-כוח העורר כי אין ללמוד ממנו על כוונה של העורר לגרום למותו של המנוח, שכן בזמן של קטטה דינאמית אף מכה שכוונה למקום אחר בגוף יכולה הייתה להגיע לאזור הלב.

5.       באשר לעילת המסוכנות, נטען כי אין די בכך שתיוחס לעורר עבירת רצח כדי להוכיח את מסוכנותו, וכי כל עוד עומדת לעורר חזקת החפות, מצוות המחוקק היא לבחון אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בהקשר זה מטעים העורר כי הוא נטול כל עבר פלילי, שהוא בא ממשפחה נורמטיבית, שירת בצה"ל שירות מלא ואף התנדב במשטרה. משכך, כך טוען העורר, ניתן לתת בו אימון מלא. לטענתו, במקרה דנן ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופת מעצר מרוחקת ממקום האירוע, בעיר באר שבע. מעבר לכך, מציין העורר כי ביכולתו להציע אף חלופות מעצר נוספות. לעניין זה סבור העורר כי היה על בית המשפט המחוזי להפנותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן על-מנת לבחון את אפשרות השחרור לחלופה. כדי לבסס את טענותיו בנוגע לצורך לבחון את אפשרות השחרור לחלופת מעצר אף ביחס למי שהואשם בעבירה חמורה, מפנה העורר לשורה של החלטות של בית משפט זה מהעת האחרונה, במסגרתן שוחררו נאשמים בעבירות רצח והריגה לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

6.       המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות. בפתח הדברים הטעים בא-כוח המשיבה כי העורר מעולם לא טען כי ביצע את הדקירה במסגרת של הגנה עצמית אלא בטעות. לגוף הערר נטען כי בעיקרו של דבר הציג פח'רי בכל הודעותיו, ואף בשחזור שנערך עימו, גרסה עקבית ומהימנה. לפי גרסה זו, כך טוענת המשיבה, הדקירה התבצעה בתנועה מלמטה למעלה, עובדה שנתמכה על-ידי הממצאים הפתולוגיים ושאינה מתיישבת עם טענת העורר לדקירה "בטעות" בזמן של ניסיון לדחות את המנוח. בנוסף, לטענת המשיבה, לפי הודעותיו של פח'רי בזמן הדקירה המנוח היה במרחק של מספר מטרים מהדוד והפרידה ביניהם מכונית, עובדה שאינה מתיישבת עם טענת העורר להגנה עצמית. בנוגע להודעותיו של פח'רי, ציין בא-כוח המשיבה כי לכל הדעות, פח'רי הוא עד אובייקטיבי שאינו משויך לאף אחד מהמחנות היריבים וכי מעדותו עולה תמונה מאוזנת של ההתרחשות, מבלי לנקוט בניסיון להמעיט בחלקו של צד כלשהו לסכסוך. באשר לסתירות בין הודעותיו, נטען כי מדובר באי דיוקים שאינם מהותיים, וכי גם אם מבחינה כרונולוגית הדקירה התרחשה בעיצומה של הקטטה, מכל מקום מבחינה גיאוגרפית הדקירה בוצעה בנקודה מרוחקת ממקום הקטטה. לפיכך, אין, לטענת המשיבה, כל רלוונטיות לסתירה האמורה.

7.       בנוגע ליתר הראיות נגד העורר, לטענת המשיבה, ממצאים של נתיחה לאחר המוות, המעידים על פגיעה ישירה של להב הסכין בליבו של המנוח, מלמדים על דקירה מכוונת, להבדיל מפגיעה שנעשתה בטעות, כטענת העורר. עוד נטען כי חמשת העדים ששמעו את דברי המנוח בזמן בין הדקירה לבין פטירתו, העידו כי המנוח חזר בפניהם על כך שנדקר על-ידי העורר. לטענת המשיבה, יש בכך כדי ללמד על החשיבות שהמנוח ייחס לצורך להודיע לבני משפחתו שנדקר על-ידי העורר וממילא על כוונתו הזדונית של העורר. מסקנה דומה עולה, לטענת המשיבה, מהעובדה שמיד לאחר האירוע ברח העורר לכפר אחר שנמצא במרחק של 15 דקות ריצה מזירת העבירה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בערר, בטענות הצדדים בדיון שלפניי ובראיות שבתיק, החלטתי לדחות את הערר.

8.       באשר לתשתית הראייתית, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת תחולת הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". העורר מבקש להסתמך על הודעתו הראשונה של העד פח'רי, לפיה הדקירה בוצעה בזמן הקטטה כאשר המנוח נע לעבר דודו של העורר, כשבידו אלה והוא משמיע לעבר הדוד קללות. גם אם נסתמך על הודעתו הראשונה של פח'רי, עדיין ספק בעיניי אם טענת העורר להגנה עצמית מעידה על כרסום ראייתי שיש בו כדי להצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר. זאת, מאחר שגם לפי הודעתו הראשונה של פח'רי, המנוח היה מצויד באלה בלבד, טרם נוצר מגע כלשהו בין המנוח לבין דודו של העורר, והדקירה נעשתה בליבו של המנוח. כל אלו מעלים ספק, בשלב זה של ההליך, שטענת העורר להגנה עצמית תעמוד בדרישת הנחיצות הקבועה בחוק (ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, 274-269 (1996); ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל, תק-על 09(3) 70, פס' 31-33 (2009)). לפיכך, דומה כי התשתית הראייתית הלכאורית בתיק עומדת בדרישת הפסיקה לקיומן של ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שיהיה בהן, לאחר עיבודן במהלך המשפט, כדי לבסס את הרשעת העורר במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)).

9.       באשר למסוכנות העורר, מתקיימת בענייננו עילת מעצר סטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק), שכן העבירה המיוחסת למשיב נעברה באכזריות ותוך שימוש בנשק קר. יתרה מכך, מתקיימת לגבי העורר אף העילה הקבועה בס' 21(א)(1)(ב) לחוק, וזאת בשל החשש, הנלמד מנסיבות האירוע החמורות המיוחסות לעורר, ששחרורו יהווה סכנה לבטחון הציבור. יפים לעניינו דבריו של כב' השופט י' עמית שנאמרו במקרה דומה בבש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל (27.1.10):

"אשר לעילת המעצר דומה כי אין צורך להכביר מילים, ולו נוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית. אכן, גם בעבירת רצח ניתן לשקול שחרור בערובה (ראו, לדוגמה, החלטת כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל (29.6.07). עם זאת, שחרור בערובה בעבירת רצח הוא נדיר נוכח המסוכנות האינהרנטית הטבועה בעבירה ואף חשש להימלטות נוכח העונש החמור הצפוי לעורר אם יורשע. לא נעלם מעיני עברו הנקי של העורר, אך מי שמסוגל לשלוף סכין ולדקור למוות בדרך המיוחסת לעורר, כפי שעולה לכאורה מחומר הראיות, מעיד על מסוכנתו ועל כך שלא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר (השווה להחלטתה של כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 6304/02 איסאקוב נ' מדינת ישראל (30.7.02)."